<h1>הר"י מיגש — ליקוטים</h1>
<h2>דף ח:</h2>
הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו שייר קרקע כל שהוא לא יצא לחירות. פירש רש"י ז"ל אפילו אמר בית כור פלוני, דכיון דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר הואיל ולא אמר ליה לעצמך, ור"ש סבר לעולם הוא בן חורין דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי, ומדקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין ולא אמר יצא לחירות משמע דאפילו [אמר] חוץ מבית כור קרקע ולא מצר ליה מצרים דלא קני ליה שאר נכסים משום דמצי מדחי מכל חד וחד, אפילו הכי לר"ש יצא לחירות דהא לאו קרקע הוא ולא שייריה ופלגינן דיבורא. זהו תורף פירש"י ז"ל. ואיכא למידק עליה אי הכי מנא ליה דת"ק נמי לית ליה דפלגינן דיבורא הא איהו לא איירי במפלג דבורא כלל ור"ש טעמא דנפשיה קאמר. ולענין הדין עצמו שהזכיר הרב ז"ל קשיא לן דאי א"ל חוץ מבית כור קרקע ודאי קנה נכסים דתנן חצי שדה אני מוכר לך משמינן ביניהם ונוטל חצי שדהו אלמא דקנה אע"ג דמצי דחי ליה לכל הצדדים ומאי שייך משייר. ותו דגרסינן בפרק דייני גזרות [כתובות ק"ט ע"א] ההוא דאמר להו דיקלא לברתה אזול יתמי פלוג ולא יהבי לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין, א"ל אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו היא ושמעינן דקנתה אותו הדקל ונוטלתו מהן ומאביהן ואע"ג דלא אמר להו דקל פלוני. וראיתי לרבינו יוסף הלוי בן מיגש ז"ל שסובר כך וכתב דכיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ד' אמות קרקע צריך לסיומי ליה הנך ד' אמות דכיון דלא סיים ליה ד' אמות בפירוש, לא קנה ולהכי אמרינן אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה דהוא מקום מסוים ואע"ג דאמר חצי שדה אני נותן לך משמינן ביניהם ונותן לו חצי שדהו משום דמסיים לו השדה ולא מהני ד' אמות סתם אלא להרשאת מלוה או פקדון, דהכי משדרו ממתיבתא דאפילו על ד' אמות דארץ ישראל סמכינן דתקנתא היא כי היכי דלא ליפסיד מארי חובא או מארי פקדונא.
אלו דברי הרב הלוי ז"ל, ואינם נכונים בזה כמו שכתבנו. ותו קשיא הא דאמרינן בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ג ע"א], תנו חלק לפלוני בנכסי שקנה רביע. אלא דאיכא למימר כיון דבכולהו נכסי קנה רביע בכל אחד ואחד משדותיו קנה חלקו, וה"נ כאומר חצי שדה אני מוכר לך שתרצה הרב כרצונו. אבל זו קשה מן הראשונות דהא גרסינן בשילהי פרק בתרא דמנחות [ק"ט ע"א] א"ר הונא בר חייא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליו, ואסיקנא דמשום דגריעא ויד בעל השטר התחתונה, ואיתא נמי הכי במסכת נדרים, וגרסינן נמי התם במנחות בית בביתי אני מוכר לך ומת, מראהו מת, אלמא קנה. והריא"ף ז"ל כתב דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכיל עבדא לברורי כמה שוי לנפשיה, וכן משמעות דבריו ז"ל באמת. והאי פירוש גופיה לא משתני ליה דבפרק מי שמת [ב"ב ק"נ ע"א] אמרינן התם, עשו מטלטלין שיור אצל עבד, כלומר, בין דשייר מטלטלי כל שהוא או קרקע כל שהו דקני, מיהת חד מינייהו בלשון כל נכסי לא יצא בן חורין, ומ"ש משייר כל הקרקע וקונה מטלטלי א"נ משייר כל המטלטלים וקונה קרקעות, ומ"ש משייר מקצת בקרקע וקונה השאר חד דינא וחד טעמא נינהו. ועוד איתמר התם אמר רבא א"ר נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' עבד דתנן וכו'. דמשמע אפילו שייר קרקע כל שהו הוי שיור ולאו משום מברר שיעורא דכל שהו תנן, ובההיא איכא למימר דההיא ללישנא דלא אמר כרות גיטא איתמר דלההוא טעמא ודאי בעי כל נכסיו, ולא מחוור.
ואיכא דאמרי דטעמיה דת"ק משום דמעיקרא כולל כל נכסיו והעבד בכלל ועכשיו אמר חוץ מקרקע פלוני ופגם כלל הראשון ושייר בו, הילכך הוה ליה כמי שאמר בגופו של עבד חוץ, דכיון שנכנס בכלל ולא פלגינן דיבורא נעשה כל הנכלל דבר אחד, ור"ש פליג עליה ופלגינן דיבורא וזה הפירוש הנכון וכך פירש הרב רבינו יוסף הלוי בן מיגש בפרק מי שמת וודאי שחזר בו ממה שכתב כאן לפי שאינו נכון כלל. וכתב במסכת בתרא, תניא הכי ר"ש אומר כל נכסי וכו' חוץ מאחד מריבוא שבהן, לא אמר כלום, חוץ מעיר פלוני אע"פ שאין שם אלא אותה עיר ואותה שדה, לא קנה שאר נכסים וקנה עצמו בן חורין, וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי וכו'. וכיון שנתברר דינינו שכתבנו במקנה ד' אמות בחצרו שקנה, צריכים אנו להודיע שלא אמרו הגאונים ז"ל שהיא תקנתם אלא במי שאין לו קרקע שסומכין על ד' אמות של ארץ ישראל או של קבורה שאין זה מן הדין כדמוכח בסדר נזיקין בב' ובג' מקומות. ונראה לי שלא הוצרכו לכך אלא במקום שאין להם בית הכנסת ידוע לכולם אלא שכל אחד ואחד יש לו מקום ידוע לישיבתו וזה אין לו, אבל במקום שיש להם בית הכנסת ידוע לכולם או בית הקברות שקנו אבותם מממון ציבור, יכולין להרשות אגבן ולהקנות מעיקר הדין למה זה דומה לחצר של שותפין שאין בה דין חלוקה.
<h2>דף ט.</h2>
גמרא. תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. לא מתוקמא אלא קודם שתינשא, אבל לאחר שנישאת כיון דאיכא תרי דמקיימי ליה לגיטא אע"ג דאיכא תרי דפסלי ליה לא מפקינן לה מתותי גברא מספיקא, אלא סמכי אהנך תרי ומקיימי ליה לגיטא ושבקינן לה תותי גברא. וקאמר רבנו הרב ז"ל אלא דערער בעל, שהבעל עירער ואמר לא גרשתי והגט מזויף או פסול אחר.
מתניתין. שוין למוליך ומביא. פירוש, כשם שמביא גט אשה מחוצה לארץ לארץ, או המוליך גט מארץ ישראל לחוצה לארץ, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואין מניחין אותה שתינשא אלא אם כן אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם דהיינו קיומו, כך המביא גט שיחרור צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וזהו קיומו, ואין מניחין זה העבד לישא בת חורין אלא אם כן אמר בפני נכתב ובפני נחתם דהיינו קיומו, וכשם שהאשה עצמה שהביאה גיטה נאמנת לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כך העבד שהביא גיטו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ובמוליך ובמביא, פירושו, דינם במוליך ובמביא אחד הוא.
<h2>דף י:</h2>
מאי טעמא, אמר רב אשי גזירה משום כולכם. פירוש, דילמא אמר לעשרה כולכם חתומו דבעי למחתם כולהו, הילכך אי חתמי זה שלא בפני זה חיישינן דילמא חתים האי וממטו ליה לחבריה וחתים אדעתא דחתמי כולהו כשרים, וכיון דחזי שליח האשה דאיכא תרי סהדי בגיטא סמיך עלייהו ולא ממטי ליה לכולהו למיחתם עליה וממטי ליה לאיתתא בהנך תרי סהדי, ואיהי לא ידעא דכולכם אמר וגיטא פסולא הוא ומינסבא ביה, משום הכי אמור רבנן אין חותמין זה שלא בפני זה כי היכי דאי אמר להו כולכם דלא ליחתם חד מיניהו אלא עד דמיכנשי וחתמי כולהו בבת אחת ויהבי ליה לשליח דכיון דעבדי הכי ליכא למיחש מידי, וגט שיחרור נמי אין העדים חותמין זה שלא בפני זה דשניהם דין אחד יש להם.
מתניתין. הכי גרסינן, כל השטרות העולין בערכאות של עכו"ם וכו' כשרין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, רבי שמעון אומר אף אלו כשרין לא הוזכרו לפסול אלא בנעשו בהדיוט. מחוורתא דשמעתא, דשטרות העולין בערכאות של גוים אי שטרי מכר נינהו כשרים דאי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרע נפשיהו וכתבי שטרא, ושטר הלוואות אי כתיב בהו אוזיף ליה קמן פלוני לפלוני כך וכך, הני נמי כשטר מכר דמי דאי לאו דאוזפיה זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשיהו וכתבי שטרא הילכך כשר הוא ומגבינן ביה, ודוקא מבני חרי הוא דמגבינן ביה דאהני האי שטרא דלא מצי בעל דיניה למיכפריה ולא למימר ליה פרעתיך דכשטרא דמי אבל ממשעבדי בין שטרי מכר בין שטרי הלוואות לא מגבינן בהו דלית להו קלא. ושטר הלוואות דלא כתיב בהו אוזיף ליה קמן פלוני לפלוני דהויא להו כשטרי הודאות, וכן שטרי הודאות ושטרי מתנות וגיטי נשים ושיחרורי עבדים וכל מאי דדמי להו דלא יהיב זוזי קמיהו הני כולהו אע"ג דאיתניהו בערכאות פסולין נינהו ולא מגבינן בהו, דלא מהימני ערכאות גבן אלא במאי דאית ביה מתן זוזי קמיהו דאמרינן אי לאו דיהיב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו (למחתם) [למכתב] ליה בשטרא ויהב ליה זוזי קמן, אבל מאי דלית ליה ביה מתן זוזי קמיהו לא מהימני גבן, אבל ודאי אי מסרינהו ניהליה באפי סהדי ישראל איכא לפלוגי בהו, דשטרי מתנות והודאות ומאי דדמי להו שאני משטרי ממונות כיון דמסרינהו באפי סהדי ישראל לא שנא נעשו בערכאות ולא שנא נעשו בכנופיא כשרין נינהו, דכיון דמסרוה באפי סהדי ישראל ליכא למיחש בהו לעדות שקר ומגבינן בהו מנכסי בני חרי, אבל ממשעבדי לא דלית להו קלא כדאמרינן לעיל, והיינו דאמר רבא האי שטרא פרסאה וכו' מדלא קא מפליג בין דעביד בערכאות בין דעביד בהדיוט שמע מינה דדינא דתרווייהו בהא מילתא חד הוא, דכיון דמסריה באפי סהדי ישראל אי דליתניהו הנך גוים שמות מובהקין לכולי עלמא פסולין, דאע"ג דמדאורייתא כשרין נינהו דהא איכא עדי מסירה וקימא לן כר"א דאמר עדי מסירה כרתי, הני כיון דלית בהו שמות מובהקין פסולין נינהו מדרבנן כדר' אבא דאמר מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול, והאי פסול מדרבנן דאי מדאורייתא אעדי מסירה סמכינן ולא איכפת לן בהנך דחתימי בגיטא, ואי איתניהו שמות מובהקין דלא חשידי אעדות שקר פלוגתא דר"ש ות"ק דר"ש סבר כיון דאיכא עדי מסירה דסמכינן עליהו כשרין נינהו, ואי משום מזויף מתוכו הני כיון דשמות מובהקין נינהו לאו מזויף מתוכו הוא, הילכך אפילו מדרבנן נמי כשרין ות"ק סבר אע"ג דמדאורייתא כשרין נינהו דהא איכא עדי מסירה דסמכינן עליהו, מדרבנן מיהא פסולה נינהו דהוה ליה מזויף מתוכו משום הני גוים דחתימי עליהו ואע"ג דשמות מובהקין נינהו אפילו הכי כיון דלא מהימני אגיטא דהא לית ביה נתינת זוזי קמייהו מזויף מתוכו הוא ופסול מדרבנן.
<h2>דף יא:</h2>
גמרא, התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. ואע"ג דקיימא לן דזכין לאדם שלא בפניו, הני מילי היכא דאינו חב לאחרים אבל היכא דחב לזה וזכה לזה אע"ג דזכין לאדם שלא בפניו הא קיימא לן דאין חבין לו לאדם אלא בפניו, וכיון דהאי חב לאותו בעל חוב אחר בהאי תפיסה לא מהני תפיסתו מידי דכמאן דליתה דמי, אלא פלגי לה להנך מטלטלי כי היכי דדיינינן היכא דאיכא מטלטלי ולא תפסינהו חד מינייהו.
<h2>דף יד.</h2>
לסוף אזל עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גבי מידי. כבר העמידוה הגאונים זכרונם לברכה שזה היה בעדים, אבל טענה לבדה בלא עדים אין שומעין לו דלא פש גביה מידי [הואיל וקבל ההמחאה על עצמו].
גמרא. הא קנו מינך. פירוש, דאפילו לא אמר במעמד שלשתן נמי כיון דקנו מינך לא מצית הדרת בך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את דכיון דקנו מינך שעבודי שעבידת ליה נפשך. ושמעינן מינה דהא דבעינן מעמד שלשתן הני מילי היכא דלא קנו מידו דההוא דאיתיה לההוא מנה גביה דמצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את, אבל היכא דקנו מיניה אע"ג דלא אמר ליה במעמד שלשתן לא מצי למהדר ביה ולמימר לאו בעל דברים דידי את, דכיון דקנו מיניה הא שעבודי שעבידת ליה נפשיה ומעמד שלשתן קנו אע"ג דאינו בעין.
<h2>דף יד:</h2>
הא והא בשכיב מרע. והני מילי דאמרינן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו היכא דלא הדר נותן, אבל אי הדר נותן אפילו מטא לידא דמקבל מצי הדר ביה דקיימא לן כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו. והאי שכיב מרע דהכא במצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין, אבל שכ"מ דליתיה מצוה מחמת מיתה כיון דקיי"ל מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמת ואם עמד אינו חוזר לא אמרינן ביה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אלא ליהוי דיניה כדין בריא כיון דבעיא קנין.
<h2>דף יז.</h2>
מתניתין. כל גיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין. דוקא שטר שאין בו קנין דכיון דלית ביה קנין לא משתעבד אלא עד דחתים ליה וממטי ליה לידא דמלוה, הילכך בעינן דחתים ליה וממטי ליה לידיה דמלוה בההוא יומא גופיה דכתיב ליה לשטרא, והאי כיון דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול הוא דכיון דלא מטא לידיה דמלוה אלא בלילה נחתם אשתכח דשיעבודיה מאותו הלילה נינהו והשטר זמניה מיומא דכתיב ביה הוא וזמנין דזבין לוה בין כתיבת השטר לחתימת העדים ומפיק האי לשטרא דידיה דזמניה קודם זמן הלוקח וטריף ליה שלא כדין, משום הכי בעינן עד דחתים ליה בההוא יומא גופיה שהוא זמן השטר וממטי ליה לידיה דאי אפיק מלוה מידע ידעינן דההוא יומא גופיה מטי לידיה עד דמיתי לוקח ראיה דלאו בההוא יומא מטא לידיה, אבל שטר שיש בו קנין אפילו נכתב היום ונחתם לאחר זמן, נמי כשר דהא משעת הקנאה שיעבד נפשיה ושטרא זכרון דברים בעלמא הוא ואשתכח דשיעבודא דידיה לא בגופא דשטרא הוא כי היכי דנטרינן אימת מטא לידיה אלא משעת הקנין משתעביד ליה, הילכך אפילו נכתב היום ונחתם לאחר זמן כשר הוא (חוץ מגיטי נשים דלאו לגובינא עבידי).
<h2>דף יח.</h2>
גמרא. מה שאמר שמואל, כתובה כמעשה בי"ד דמיא. דנכתבת ביום ונחתמת בלילה אינה הלכה אבל היא כשאר שטרות שאין נכתבין ביום ונחתמין בלילה לסיבת שהן עושין מוקדמין, וזה דוקא בשטרות שאין בהם קנין אבל בשטרות שיש בהם קנין נכתבין ביום ונחתמין בלילה לפי שמשעת הקנין ירד השיעבוד.
<h2>דף יט:</h2>
וגבי לה מבני חרי. דכי תנן כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרין הני מילי למיגבא ביה מבני חרי ולא מצי למכפר, אבל ממשעבדי לא דלית ליה קלא.
<h2>דף כב:</h2>
גמרא. רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. הא דקיימא לן כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי לאו למימרא דאי ליכא עדי מסירה אע"ג דאיכא עדי חתימה דלאו כלום הוא, אלא למימרא דאי ליכא עדי חתימה כיון דאיכא עדי מסירה גיטא מעליא הוא ולא מצרכינן לעדי חתימה, ואע"ג דלכתחילה בעינן עדי חתימה מפני תיקון העולם הני מילי לכתחילה אבל בדיעבד בעדי מסירה סגי לן כדתנן שלשה גיטין פסולין וכו' עד ר' אלעזר אומר אעפ"י שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים אבל לעולם אי איכא עדי חתימה לא בעינן עדי מסירה ואי יהביה ניהליה בין דיליה לדילה שפיר דמי [והביא ראיה לדבריו]. וכן כתב הרב רבינו לקמן בפרק השולח, אלא הא דאמרינן דסגי לן בעדי חתימה בלא עדי מסירה הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה בעינן נמי עדי מסירה.
<h2>דף כג.</h2>
גמרא. בעו מיניה מרבי אמי עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה, אמר להו מדקא פסיל ליה לעכו"ם מכלל דעבד כשר. פירשה רבנו הרב ז"ל דהוא הדין להולכה. וקשה דאם כן דה"ה להולכה תקשי ליה מתניתין לרבי יוחנן דודאי מדפסיל ליה לנכרי מכלל דעבד כשר, אלא ודאי דוקא לקבלה פסול, אבל להולכה שרי כדיוקא דמתניתין דהוה דייק רבי אמי אלא דרבי אמי הוה מדמי קבלה להולכה ורבי יוחנן לא הוה מדמי להו. אבל קשה מאי שנא שליח הולכה שליח בעל שליח קבלה שליח אשה מה בין זה לזה.
<h2>דף כט:</h2>
גמרא. וליחוש שמא פייס וכו'. שמעינן מינה שהשולח גט לאשתו ליתנו לה לאחר זמן אם הוא במקום קרוב ממנה, שאפשר שיבא ויתייחד עמה בתוך זמן זה דגט פסול הוא שחוששין אנו שמא בא בסתר ונתייחד עמה וביטלו לגט, והיינו טעמא דגט ישן.
גמרא. אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי. בהאי מעשה הני בית דין דקאמרי ליה לשליח מסור מילך קמן דלבתר תלתין יומין עבדינן שליח ומשדרינן ליה ניהלה, כי משוו הני להאי שליח בתרא בפני השליח הראשון משוו ליה ניהליה השתא ומשהו ליה לשליח השני עד תלתין יומין, או דילמא לבתר תלתין יומין הוא דמשוו ליה לשליח השני דהוה ליה שלא בפני השליח הראשון. בתר דבעיא הדר פשטא בין בפניו בין שלא בפניו.
<h2>דף נא:</h2>
ואוקימנא, אלא בדרבה קא מפליגי וכו'. ובטוענו אפילו קטן בטענת ברי כמו שפירש רש"י ז"ל, ור' אליעזר סבר בבנו אינו מעיז, הילכך לאו משיב אבידה הוא כלל ולא תקנו בו כלום, שאין לחוש כאן לתיקון העולם שאי אפשר לו לכפור, אבל במתניתין איכא למיחש שמא לא יחזיר, הילכך דר' יצחק לא אתי כראב"י, דר"א אית ליה מתניתין ור' יצחק פליג עליה אלא דתניא כוותיה. וכן כתב ר"ח ז"ל בלשון הזה, ואקשינן דר' יצחק לית ליה משיב אבידה פטור, ואמרינן הוא דאמר כראב"י ולא עמדה ואפילו ר"א אית ליה משיב אבידה פטור, ולא חלקו ר"א וחכמים אלא בהא דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. ויפה כיון אלא שהחליף מוצא מציאה במשיב אבידה. והוי יודע שיש רבים אומרים שאין מיגו מהני לפטור משבועה אלא לפטור מממון, ולפי דברי ר"י הלוי בן מיגש ז"ל יצא להם הדין מאותה שמועה שבתחילת פרק כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"ב] דאמרינן ולרמי בר חמא שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה, נימא מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם, אי נמי החזרתים לך נאמן הכא נמי נאמן, ואוקמיה בדאפקיד ליה בשטר. ואנן לא קיי"ל כרמי בר חמא, ואף על פי שאין הדבר ברור אצלנו אם קבלה נקבל ובמקומו נישא וניתן בדברים. ולפי דבריהם יש מפרשים שמועה זו כפשטה, שטענו בשמא שתי כיסין קשורין מצאת לי, וברי הוא שלא מצא אחד ולא חבירו והלה אומר לא מצאתי אלא אחד, נשבע. דהא טענת ברי הוא לפי הודאתו של זה, ואף על פי שיכול הוא לכפור אין זה פוטרו משום דהוה ליה דין מיגו שאין אומרים אותו לפטור משבועה.
ולפי זו הסברא הם גורסים כמו שכתוב במיעוט הנוסחאות, תניא נמי הכי שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע, שני שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע, דלגבי חזרה בשוורים נמי טענת ברי היא כמציאת כיסין ולפיכך נשבע אף על פי שיש לומר בו שיהא נאמן בדין מיגו דיכול למימר לא מצאתי אלא אחד שאין מיגו לפטור מן השבועה. ודוקא שטענו מתחילה שני שוורים קשורים מצאת לי דהוה ליה כאומר לא החזיר לו כלום וטענת ברי הוא לגבי חזרה וכשהודה הלה שמצא והחזיר אחד מהם, וזה פירוש דבריו הראשונים שלא החזיר כלום חייב. דלגבי חזרה טענת ברי הוא משעה ראשונה. ולפי דעתי שלא הכריחו ר"י הלוי ז"ל וחביריו ז"ל על מדותיו כ"כ ולא אמרו שאין אומרים מיגו לפטור משבועה אלא בטוענו ברי כגון שבועת השומרים ושבועת מודה מקצת עצמה כמו שכתב הרב ז"ל בפירוש שבועות שלו. אבל שיהא מחוייב בטוען שמא משום הודאתו של זה לא עלה על דעת.
אבל פירוש שמועה זו לדעת הרב ז"ל כמו שכתבנוהו לפי דעתנו למעלה, ולדברי הכל משיב אבידה גמור דלא טעניה ליה כלל ברי פטור מן התורה דהיינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובפירוש בבנו אינו מעיז לפי הפירוש הראשון כגון שטענו ברי שחייב לאביו מנה שראה אותו בשעת מיתה שהודה לו דהדבר ברי שלא פרעו, ולפי דברי הר"י ז"ל והמודים בדינו אפילו טוענו ביום פלוני הודית לי מנה והוא אומר לא הודיתי אלא פרס, אף על פי דאיכא מיגו שיכול לומר פרעתיו אחר כך, נשבע, ואף על גב דאי טעין הכי לא מעיז פניו בפני בעל חובו שאין אומרים מיגו לפטור משבועה. וכן צריכים אנו לומר לפי דבריהם, דהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע, לא בא להקשות מפני מה אינו נאמן במיגו שהיה יכול לכפור, אלא כך פירושו, מפני מה אמרו מודה מקצת ולא אמרו כן בכופר בכל משום דכופר בכל נאמן הוא שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ואם תאמר אף מודה מקצת נמי יהא נאמן שאלו לא היה אמת לא יכול להעיז בכוליה בעי דליכפריה ומשום שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו מודה מקצת ומשתמיט במקצת, והיינו דאמרינן בפרק הגוזל בתרא [ב"ק ק"ז ע"א] ומאי שנא מלוה כלומר, דכל כופר בכל פטור בה כדרבה וכו' מלוה הוא ואינו מעיז אבל פקדון מעיז ומעיז ואפילו כופר בכל חייב. ואינו נכון שאם הטעם כופר בכל שפטור מפני שאין אדם מעיז, אם כן בבנו שמעיז אפילו כופר בכל היה חייב מן הדין, ואין כאן מקום להאריך יותר.
<h2>דף נב.</h2>
מתניתין. יתומים שסמכו אצל בעל הבית וכו'. האלמנה שמשכנה קרקע מקרקעות בניה היתומים אם משכנה אותו לצרכיהם במזון וכיוצא בהן, ונעשה זה בעיר שאין בה בי"ד ולא היה אפוטרופוס ליתומים אלא היא היתה הממונה עליהם והמפקחת בעסקיהן, מה שעשתה עליהם עשוי ומקויים ואין היתומים יכולים לבטל אותו כל עוד שלא נראה על מעשיה סימן חסרון דעת או שעברה ועשתה דבר מן הדברים שמנעו רז"ל את האפוטרופוס מלעשותו כמו למכור בשוק ולגאול ושאר הנזכר בברייתא לפי שאמרו במשנה יתומים שסמכו אצל בעה"ב חייב לעשר פירותיהן וכו', ואמרו בתלמוד ההיא סבתא דהוו סמיכי גבה הנהו יתמי הויא להו תורתא שקלה זבינתה ניהליהו, אתו קרובים קמי רב נחמן אמרו ליה מאי עבידתה דמזבנא אמר להו יתומים שסמכו אצל בעה"ב תנן וכו', ואם לא משכנה אותו לצורך מזונות וכדומה להן אלא לגאול קרקע אחר או לקנותו או לשאר הדברים שאין האפוטרופוס יכול לעשותם, או היתה העיר שנעשה בה זה עיר שיש בה בי"ד קבוע או שהיה ליתומים אפוטרופוס זולתה אין מה שעשתה עליהן עשוי ויש להם להוציא הקרקע מיד הממושכן אצלו.
והיתומין שסמכו אצל בעל הבית ומכר להם קרקע למזונות בלא הכרזה ופחת שתות או הותיר שתות, המכר בטל לפי שלא יהיה כחו גדול מכח בית דין שאם מכרו פיחת שתות או הותיר שתות המכר בטל.
<h2>דף עו:</h2>
באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי. מי שנתן מתנה על תנאי הרי על המקבל מתנה להביא ראיה כי נתקיים התנאי שאותה מתנה נתלתה בו ובכן התקיימה המתנה, כמו שאמרו ז"ל מי שכתב גט לאשתו ואמר לה הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, וליחוש שמא בא, והעמיד אותו התלמוד באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי, הרי טעמא דאמר נאמנת עלי לומר שלא באתי הא לא אמר עליה להביא ראיה שלא בא שבזה תלה הבעל את קיום הגט שנתן לה, הוא הדין שעל מקבל המתנה להביא ראיה כי נתקיים התנאי שבו תלה הנותן את קיום המתנה, וכך הדין.
<h2>דף פו.</h2>
אמר רב כתב ידו שנינו. כתב רש"י ז"ל, וכי תימא מרישא שמעינן לה דאפילו בלא שום עד הולד כשר אי לאו סיפא הוה אמינא היכא דאיכא עד אחד וכתב ידו תנשא לכתחילה, ורב [אמר לך] מי דמי התם תנשא לכתחילה משמע דבחתם סופר עם עד שנינו כדמתרץ לה ר' ירמיה, עכ"ל ז"ל. ומשמע מהא דכתב ידו בלא עד אחד כשר בדיני ממונות וגובה מנכסי בני חורין, שלא כדברי מי שכתב שזו ששנינו הוציא עליו כתב ידו חתם ידו הוא אלא חתם ידו מהני כדאמרינן במסכת כתובות [נ"ז ע"ב] אבל אמגילתא לא, ואיתמר נמי בבתרא [קע"ו ע"א] וכתב ידו נמי מהני שהרי הוא כשר בגיטין מפני שהוא כתב אחד כמו שפירש רש"י ז"ל במשנתנו, ובירושלמי (כאן) מפרש בגיטין הללו גובין מנכסים בני חורין ואי אפשר לפרש כתב בכתב ידו חתם ידו דכתב ידו דומיא דכתב סופר קאמרינן, ועוד מדקמיפלגי בטופסא דספרא שמע מינה טופסא דידיה בלא חתימה נמי כשר. סוגיא דשמעתין סלקא הלכה כר' אלעזר בגיטין אבל לא בשטרות, ור' אלעזר תרתי קאמר מדקתני וגובה מנכסים משועבדים. וק"ל הא דאמרינן בשלהי גט פשוט [ב"ב שם] הוחזק כתב ידו בבית דין מהו אינו גובה אלא מנכסים בני חורין ורמינן עלה מהא דתנן אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים ומפרקינן שאני התם דכיון דאיכא שטר כתיבה שעבודו שעבד נפשיה. וכך היא הגרסא בנוסחאות ישנות וכן פירש ר"ח ז"ל. אלמא לא אמר ר' אלעזר אלא בגיטין והכא משמע דבשאר שטרות תנן, ותו דבפרק המביא [כ"ב ע"ב] תניא נמי הכי משמע דאמר ר' יוחנן אפילו בשאר שטרות וההיא דכתיב ונתתם בכלי חרס ההיא עצה טובה קמ"ל.
וי"א מכשיר היה ר"א אף בשאר שטרות אלא שאינו גובה מנכסים משועבדים אלא בגט דמשום כתובה איכא קלא ושעבד נפשיה כההיא סוגיא דגט פשוט, ומיהו רב ושמואל דפליגו דס"ל דמתניתין דקתני וגובה מנכסים משועבדים בשאר שטרות קאמר והא דאקשינן בפרק קמא [י"א ע"ב] גבי שטרא פרסאה דמסרי ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי, ואקשינן אי הכי ממשעבדי נמי, ומפרקינן לית ליה קלא. דאלמא בכתב של ישראל אית ליה קלא אף על פי שאין עליו עידי חתימה. א"ל דה"ק לית ליה קלא משום דאין עליו עידי חתימה והוא הדין לשל ישראל ולא דאיק לן, משום דאי סלקא דעתך לא אמר ר"א אלא בגט משום דאיכא שטר כתיבה דשעבודי שעבד נפשיה אם כן למה לי למיתני וגובה מנכסים משועבדים פשיטא כיון דגט כשר הוא ודאי גובה שאפילו בעידי גירושין הוא גובה שהרי לא מזמן הגט הוא גובה אלא מזמן הכתיבה. אלא שאין הגירסא שכתבנו נכונה ועיקרה כך היא שאני הכא דמשעת כתיבה שעבד נפשיה וכך היא במקצת נוסחאות וכן פירש ר"ח ז"ל אף על פי שלא פירשה כהוגן, וזו גירסתו של רבינו יוסף הלוי בן מיגש ז"ל דפירש כיון שמשעה ראשונה כתוב למוסרו לה בפני ב' שיהיו עליו עדים שעבודא שעבד נפשיה אבל הוחזק כתב ידו בבית דין לא על דעת כן נכתב שיהיו ב"ד עליו עדים שלוה ולא נשתעבד בו משעה ראשונה שלא באו ב"ד אלא להעד על חתם ידו וכן עיקר.
ולענין פסק אסקה רבינו דהלכתא כר"א בגיטין במסקנא דשמעתין ומשמע אבל לא בשטרות, וק"ל הא דגרסינן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב] גבי ההיא מתנתא דחתימי עליה תרי גיסי א"ל ר' יוסף זיל קנייה בעידי מסירה וכר' אלעזר, ואקשי ליה אביי והאמר ר' אבא מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול, א"ל זיל וכו'. אלמא הלכתא כר"א אף בשטרות, וא"ל דרב יוסף בלחוד הוא דסבר הכי ולא עדיף מרבותינו הבקיאים בדבר הלכה, ועוד דמסקנא דשמעתא עדיפא דאיתמר גבי הלכתא דהאי דינא ועיקרה, ועוד דהתם משום דסבר ר' יוסף הלכתא כר' יוסי דברייתא דמכשר בגיסי אף על גב דפליג עליו אביי, אמרינן למיסמך אדר' אלעזר דכדי הוא למיסמך עליו בשעת הדחק ולא גמרינן מיניה אנן ולא סמכינן עליה כלל אף על גב דכתבה ר"ה ז"ל בפרק קמא דמכות לא ללמד על עצמה כתבה אלא ללמד על דין מזויף מתוכו. ומיהו אכתי קשה הא דאמרינן בפרק קמא בשטרא פרסאה דמגבי ביה מבני חרי אלמא כשר והיינו כר' אלעזר, אלמא דהלכה כר"א אף בשטרות דרבא בתראה הוא וודאי הלכתא כוותיה, והרי ר"ה ז"ל כתב כן בהלכותיו.
